מאיר של חייקה - עברית

מ א י ר  של חייקה

תולדות – מעשים – הגות

 מאיר אורקין

עריכה: סימה טלמון

קיבוץ עברון 2008

כל הזכויות שמורות למשפחת מאיר אורקין

©All rights reserved by Meir Orkin Family

Evron 2008

ISBN 978-965-91122-1-0 מסת"ב   

ביאליסטוק | בית אבא ואמא | קן השומר הצעיר וההכשרה | העלייה לארץ | Translation

חלק א'

תולדות חיים

ביאליסטוק

אני מאיר אורקין יליד ביאליסטוק ,Byałistok Белосто́к לא פולין. אף פעם לא אמרתי שאני יליד פולין. לא הכרתי את פולין. כל בני משפחתי היו בניה של ביאליסטוק. גם הסבים והסבתות שלי נולדו בביאליסטוק. ביאליסטוק היא עיר בה נולדתי, בה למדתי, בה היו כל תנועות הנוער, החל מ"השומר הצעיר", המשך ב"בית"ר", "גורדוניה", "ויתקיניה" ואפילו תנועה בשם "בוסליה".

ביאליסטוק היא עיר בה אהבתי את חייקה, כשהייתה בת 14 ואני בן 19.

ביאליסטוק היא עיר מיוחדת במינה. לפני מלחמת העולם השנייה היא מנתה 120 אלף תושבים, יותר ממחציתם יהודים. מרכז העיר היה כולו יהודי, לא הייתה אף חנות לא יהודית, למעט שתי כנסיות וחנות פולנית אחת. ליד הכנסייה עמד בית מרחץ, שהיה בבעלות גרמנית.

הבסיס התעשייתי של העיר היה תעשיית הטקסטיל. בתי החרושת היו שייכים ליהודים ומרבית הפועלים היו פולנים. המנהלים היו אנשי העולם הגדול. הם הסתובבו בכל העולם בעקבות עסקיהם, ולמרות זה לא החזיקו במכונית פרטית, אלא נסעו בכרכרות שכורות, כפי שהיה נהוג בביאליסטוק.

הקהילה הייתה יצירה אוטונומית עם כל הסממנים האופייניים : הנהלת הקהילה, בתי ספר, גימנסיה, ששפת הלימוד בה הייתה האידיש והייתה יחידה במינה בפולין והגימנסיה העברית בה למדתי.

מרבית התלמידים בגימנסיה העברית היו חברי השומר הצעיר. היו בגימנסיה 1,200 תלמידים. שפת ההוראה הייתה עברית, פרט לספרות פולנית. אני לא יודע מאיפה מצאו את המורים דוברי העברית, בכל המקצועות: מתמטיקה, פיזיקה, הכל. הגימנסיה כללה כיתות מ- א' עד יב'. אני הייתי תלמיד הגימנסיה וכמעט לא דברתי בפולנית. הבנתי את השפה, אך לא השתמשתי בה.

נהוג לאומר שהעם הפולני היה אנטישמי, אבל מבחינת הנצחה, הם ממלאים את תפקידם. חוץ מאנדרטה מרכזית לזכר השואה בווארשה, ישנו השימור של מחנות ההשמדה. ועכשיו הפולנים בונים דבר עצום בווארשה - מונומנט היסטורי לתולדות 1000 שנות יהדות פולין.

לצד לימודיי בגימנסיה, למדתי גם פרקי גמרא בבית  הכנסת המפואר, הירוק, של הקצבים, שהיה ברחוב על שם ד"ר לודוויג זמנהוף (מייסד שפת האספרנטו).

המורה שלי לפרקי גמרא היה בחור ישיבה, שאכל יומיים בשבוע אצלנו בבית, בחור חמוד. אמא טיפלה בו. הוא לימד אותי פעמיים בשבוע בשעות הערב, ומשם רצתי לפעולות בקן השומר הצעיר. אהבתי את השקלא וטריא של הגמרא. בביאליסטוק פעלו מפלגות יהודיות. הבונד, הייתה המפלגה היהודית הגדולה בעיר והייתה לה רשת בתי ספר, כולל גני ילדים.

היו בביאליסטוק שני עיתונים יומיים באידיש - "דוסנייאלבן" (חיים חרשים) ו"אונזרלבן" (חיים שלנו).

הקהילה קיימה ארגוני בריאות וסעד: "לינת צדק" ו"לינת חולים", שני מוסרות שטיפלו בנזקקים. כרי להביא חולים ל"לינת חולים" הייתה מכונית מיוחדת. אחד הכירורגים, ד"ר ציטרון (ז"ל) היה ידיד אישי שלי בארץ.

היו גם בית אבות, מושב זקנים ושני בתי-יתומים. אני זוכר היטב איך נראו המקומות בהם ישבו המוסדות הללו. היה לקהילה בנק עצמאי, "פיין בנק".

במרכז העיר עמד בית הכנסת הגדול, אך להתפלל הלכתי עם סבא, לבית הכנסת שלו. אהבתי לשמוע קטעי חזנות. לביאליסטוק הגיעו גדולי החזנים של יהדות אירופה. אני זוכר שהיה צורך בכוח משטרתי כדי לווסת את המוני היהודים שבאו לשמוע את החזן כצמן שר 'כל נררי'.

הרב הראשי של ביאליסטוק היה הרב שמואל מוהליבר. קיבוץ גן שמואל נקרא על שמו. למרות שהוא היה רב וחברי הקיבוץ היו חילונים מהשומר הצעיר, הם החליטו לשמור את השם המקורי, לאחר שהתיישבו על אדמות מטעי האתרוגים שניטעו סמוך לחררה, ביוזמתו של מוליבר. הרב מוליבר היה האידיאולוג של תנועת "תורה ועבודה", שממנה צמח הקיבוץ הדתי.

בשבת, לא עבדו בביאליסטוק. החנויות היו סגורות, אך בבתי החרושת עברו הפועלים הפולנים. כל יום ראשון, קיבלו הפועלים משכורת והלכו ישר לבית המרזח, שהיה מול ביתנו. אני זוכר את הנשים, שבאו לשמור, שבעליהן לא "ישתו" את כל המשכורת.

התיאטרון היהודי, פלס-תיאטר, החזיק להקה קבועה של שחקנים. מכל האזור הגיעו יהודים לראות הצגות בעיר. אני זוכר שהייתה פעם שערורייה, כאשר השחקנית רגינה צוקר, חשפה רגל. הציבור התקומם אז נגד התיאטרון. כש"הבימה" יצאה ממוסקבה הם ביקרו בביאליסטוק. זו הייתה חגיגה ענקית. הם הציגו את "היהודי הנצחי", עם חנה רובינא.

אני זוכר שחיים נחמן ביאליק היה צריך להגיע לעיר, במסגרת מסע לאיסוף תרומות. אנחנו כילדים הערצנו אותו, למדנו בעל-פה את השירים שלו. החלטנו לקבל את פניו בתחנת הרכבת, ובמקום שהסוסים יסחבו את הכרכרה, אנחנו נסחוב אותה. חיים נחמן ביאליק לא הגיע בסופו של דבר. סיפרו שהוא דרש לקבל כסף מראש, אך נענה בשלילה.

היו בביאליסטוק שני בתי-קולנוע, תחילה הציגו סרטים אילמים, ולקראת עזיבתי, החלו להקרין סרטים בלווי קול.

גיבורי הילדות שלי בביאליסטוק היו הקצבים, שהפגינו תמיד עוצמה וחוזק. אני זוכר אותם חוזרים מבית-המטבחיים כשהם מצוידים בסכינים הגדולים שלהם. החוזק שלהם משך אותנו, בתור בני הנוער. חשבתי שבתקופת השואה הקצבים יתקוממו, אך בשעת מבחן הם איבדו את עוצמתם.

גיבורי ילדות נוספים היו אנשי מכבי-האש. במרכז העיר ניצב מבנה של ארבע או חמש קומות ובחזיתו שעון, שנקרא "שטוט זייגר". שם היה הבסיס של מתנדבי מכבי-האש. בקומה התחתונה נהגו לשבת המתנדבים שהיו בתורנות. מפקד מכבי-האש היה מרקוס, שהיה גם בעל בית חרושת גדול לטקסטיל. באירועים לאומיים, מתנדבי מכבי אש יצאו בתהלוכה, כשמרקוס צועד בראשם, לבוש מרים מפוארים עם אותות הצטיינות על החזה.

ליד המבנה במרכז העיר עמדה תמיד קבוצת סבלים יהודיים. אחד מהם סייע לנו להעביר רירה וביקש שאעזור לו לכתוב מכתבים באידיש לאחיו, שנסע לאמריקה. אני זוכר את שמו, הרשל דער-פקירער. לא שאלתי אותו ממה אחיו מתפרנס, כי הייתה אמרה באידיש שאמרה: "באמריקה הדולרים מתגוללים ברחובות"...

בעיניי ובתחושה שלי, הקהילה של ביאליסטוק הייתה קהילה עצמאית, שמילאה את כל התפקידים של קהילה יהודית.

מהאנציקלופדיה

בית אבא ואמא

משפחת אורקין: האחות - מלכה, ילידת 1924, חברת השומר הצעיר בביאליסטוק, נרצחה - גרוש לטרבלינקה 16.8.1943, האב - קלמן, בנם של טוביה וזלדה, יליד 1893 נרצח מקום משוער טרבלינקה  16.8.1943,  האם: ליבה לבית גרוקופ, ילידת 1896,  בתם של הניה ובן-ציון, נרצחה -  גירוש טרבלינקה 16.8.1943, האח - יוסף, יליד 1916, חבר השומר הצעיר בביאליסטוק, חייל בצבא פולין, נפטר במחנה שבויים במינסק ב-1941

The ORKIN family, from right to left: the sister - Malka, born 1924, member of Hashomer Hatzair in Bialystok, murdered - deportation - Treblinka 16 August 1943, the father - Kalman, born in 1893, the som ofTuwia and Zelda, murdered - deportation - Treblinka 16 August 1943, the mother - Liba, nnée Grokop daughter of Henia and Ben Zion, murdered  - deportation - Treblinka 16 August 1943, the brother - Yosef,born 1916, member of Hashomer Hatzair in Bialystok, soldier in the Polish Army, died in captivity, Minsk 1941.

שלושה אחים לבית אורקין היו בביאליסטוק, כולם היו בעלי בתי מלאכה לחייטות. הייתה ביניהם מעין חלוקת עבודה ארוכת שנים. במתפרה שלנו תפרו בגרי כמורה. אצל הדוד תפרו בגרים לאינטליגנציה היהודית.

פעם בשנה יצאנו לנפוש ו'לשאוף אוויר' מחוץ לעיר, ביערות של בושליקובה (מקום בו נרצחו יהודים במלחמת העולם השנייה).

את החגים ביליתי בעיקר אצל הסבים, שהקפידו על חגיגת החגים היהודיים ושמירת המסורת והכשרות. בבית לא קיימנו קבלות שבת או חגים, אך שמרנו על כשרות.

הבית שלנו היה במרכז העיר, מול המרכז של האיגודים המקצועיים. אני זוכר שהיו הפגנות פועלים, שצעקו "הלאה קפיטולקה (פוליטיקאי פולני), אנחנו רוצים את לייבקה (דוד של חסיה פרץ בורקו מעברון). לייבקה היה מנהיג קומוניסטי, שישב הרבה זמן בכלא. המעניין הוא, שהפועלים ראו בו קומוניסט יותר מאשר יהודי (לייבקה נהרג בזמן מרד גטו ביאליסטוק בשנת 1943). הערצנו אותו.

אלה הם הזיכרונות שלי מביאליסטוק, עיר ילדותי, מקום מושבם של הורי ואחיי, של קרובי משפחה וחברים, עולם שלם שהיה ונעלם לאחר השואה.

תמונה אחרונה The last photograph

קן השומר הצעיר וההכשרה

בביאליסטוק היו הרבה תנועות: "בית"ר", "הנוער הציוני", "ויתקיניה", "השומר הצעיר". כל תנועה שקמה בארץ, הייתה לה תנועה תואמת בביאליסטוק. "השומר הצעיר" הייתה התנועה הגדולה ביותר.

הבסיס התרבותי של "השומר הצעיר" הייתה הגימנסיה העברית, כולל תזמורת כלי הנשיפה.

הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר בגיל 9. הצטרפתי, כי כל הגימנסיה הצטרפה. אני זוכר שהקן היה ברחוב "נובי שיאט"    Nowy Swiat24. הקן מילא את כל ישותי, את כל חוויותיי. בתקופה מאוחרת יותר, הפכתי למדריך של גדוד "הסנה" שאליו השתייכה חייקה גרוסמן. אני זוכר שחייקה הייתה שקטה וביישנית. פעם ארגנתי משפט ציבורי על "האורגים של הופמן". רציתי שהיא תשמש  סנגורית. אני לא זוכר אם הצלחתי לשכנע אותה להשתתף.

תנאי להגשמה בשומר הצעיר היה איסור על סיום הגימנסיה ובודאי שלא תעודת בגרות.

קן השומר הצעיר בביאליסטוק  Hashomer Hatzair branch of Bialystok

כשהגיע הזמן לצאת להכשרה, בקאליש, ההורים קיבלו זאת בהסכמה. הם, כאמור, היו ציונים ללא ארץ ישראל.

בקאליש גרנו במבנה גדול וצפוף. אני זוכר שישנתי עם אדם רנד על דרגש אחד. עבדתי במפעל לשזירת חוטים ועסקתי גם בהדרכה בסניף של קאליש.

חברי ההכשרה עבדו בבתי חרושת שעסקו במלאכת המחט, בחקלאות, בטחנת קמח ועוד. פעם ראשונה נפגשנו במשטר של ניצול פרולטארי. החיים שלנו סבבו סביב האידיאולוגיה ותנאי הקיום הקשים לא כל כך הפריעו לנו. תחילה שמרנו על שיתוף ושוויון חמורים, אך עם הזמן הם הלכו ונחלשו. הייתה אווירה של ליכוד, אווירה יצירתית. חווינו הרבה חוויות ואהבה, שנתנו לנו את כוח העמידה. הפעילות התרבותית הייתה מפותחת, היו חוגים, כולל לימוד השפה העברית. הרבינו לקרוא ספרים ולשוחח עליהם. היו מפגשים פוליטיים וויכוחים עם אנשי פועלי ציון והקומוניסטים.

כשמספר החברים עלה והייתה דרישה של חברים נוספים להצטרף, שכרנו אולם בבית חרושת גדול. האולם חולק לחדרי שינה, לחרר-אוכל ולחדר עבורה שכלל: שולחן נגרות, שולחן סנדלרות, מכונת תפירה, מטבח ושירותים. במקלחת ניסינו להתקלח כ-100 איש, כשלרשותנו עמדו שתי קערות מים בלבד. פעם בשבוע הלכנו להתקלח ב"מקווה" העירוני. בניגוד לפתיחות ששררה בבית הקודם שאפשרה לבנים ולבנות לישון ביחד, כאן התחלקנו לחדרי בנים ולחדרי בנות. הקיר שהפריר בין חדר הבנות לחרר הבנים, הפך "לחומה סינית". כשהיינו רעבים, רקדנו וכשהחשמל נכבה – שרנו.

קיבוץ "למפעל" בקאליש - 1935 מאיר - בשורה לפני אחרונה, חמישי מימין. בתמונה רבים ממיסדי קיבוץ עברון וגלאון.

Kibbutz "L'Mifal" in Kalisz, 1935, Meir: the row before last, fifth from right. In the photograph there are many founders of Kibbutz Evron and Galon.

בשלב מסוים קיבלתי הודעה שעלי להתגייס לצבא הפולני. החלטתי שאני לא מתגייס. פיפקוש (שרגא גרשון), קיבל על עצמו לטפל בביטול הגיוס. על ידי שוחד של פקידים במשרד הפנים, הוא צירף אותי כבן למשפחה יהודית, שעמדה לעלות לארץ. קיבלתי סרטיפיקט והגיע יום הפרידה. מרץ 1936 היה תאריך היציאה מורשה. נפרדתי קודם כל מחייקה. לא ידעתי שהפרידה תימשך 12 שנים. הקשר בינינו ניתק עקב המלחמה לשנים רבות. לא ידעתי אם חייקה בחיים, עד ליום בו חזרה לארץ משלחת הסתדרותית, שהביאה לצבא האדום באיראן תרומה של אמבולנסים מהישוב העברי. חברי המשלחת הביאו לי עיתון בשפת האידיש, שיצא לאור ברוסיה. הייתה בו כתבה על חמש בנות יהודיות, שהצטרפו לפרטיזנים. ביניהן הייתה חייקה. אז נודע לי שהיא בחיים. המעניין, שכל חמש הבנות נשארו בחיים. כשהצבא האדום נכנס לביאליסטוק לאחר תבוסת הגרמנים, הבנות צעדו יחד עם הצבא לתוך העיר.

אמא ליוותה אותי לתחנת הרכבת. הפרידה הייתה קשה. מאד אהבתי את אמא.

העלייה לארץ